סוד #1 - דברים לא מסתדרים מעצמם

הייתי בת יענה...

כשעברתי גירושים לפני כ 22 שנים - לא ציפיתי שזה יקרה.

היה לנו עסקים יחדיו, בית ביחד, ילדים, חברים - הכל היה ביחד.

ביום אחד כל חיי נהרסו.

ואני..?

לא דמיינתי שזה יקרה לנו למרות ש:

הזוגיות לא עבדה.

בעלי ואני התרחקנו.

הרגשת הקרבה נעלמה.

לא הצלחנו לבנות שום גשר של ביחד - לא הסכמנו על כלום.

לא הייתה לנו אינטימיות ולא פיזיות.

 

הייתי בת יענה - התחת שלי בחוץ וכל העולם דפק אותי.

סליחה על הבוטות, אבל זאת האמת.

רציתי את התמונה היפה - בעל, משפחה, ילדים...

אז ניסיתי להחזיק במשהו שלא היה קיים.

הכי הרבה רציתי להיות נאהבת ולהרגיש שייכת. 

הרגשתי שאני נופלת - כי רציתי להאמין שכן יש משהו.

ניסיתי להחזיק בעוגן שלא היה קיים.

חשבתי שזאת רק תקופה והכל יסתדר כבר מעצמו.

בוקר אחד הוא עזב...

המציאות נפלה עליי משום מקום.

זה היה כמו מפולת שלגים חסרת שליטה - הכל התרסק.

הבית והמשפחה נהרסו. המצב הכלכלי נהרס. הביטחון שלי נהרס.

כל החיים שלי נהרסו. 

נשבר לי הלב 

ועל הרסיסים הללו נחרטה ההבנה

שדברים לעולם לא מסתדרים מעצמם. 

פחד וכעס. 

זה מה שליווה אותי בתקופה הזאת.

פחד מהלא נודע וכעס על עצמי.

כעס שהתעלמתי מהמציאות.

כעס שאם הייתי עושה משהו - יכולתי לשנות הכל.

ברגע הזה החלטתי להפסיק להיות בת יענה.

כל חיי טמנתי את הראש בחול בתקווה שבעיה תעלם

אם אני אתעלם ממנה.

לא עוד! 

 

אני לוקחת אחריות על חיי!

האתגר... 

היה לשנות הרגלי חשיבה ועשייה שליוו אותי שנים.

כל פעם שעשיתי צעד קדימה,

עשיתי שני צעדים אחורה.

אבל לא ויתרתי.

המשכתי לנסות.

כי הבנתי שהכל זה האחריות שלי. 

ברגע שהפכתי את הגישה שלי - היא הפכה ל*הישג* שלי. 

 

הכל התחיל בדברים הקטנים ומשם זה גדל:

מצאתי עבודה.

הלכתי ללימודים.

עשיתי סדר בחשבונות שלי.

קמתי על הרגליים מחדש - הפסקתי להיות בדיכאון.

התחלתי להקשיב לעצמי יותר. 

חזרתי לטפל בילדים - התחלתי להיות קשובה להם ולמצוקות שלהם.

התחלתי לנקות ואפילו רוקנתי את הארונות!

אני יותר לא אומרת "לי זה לא יקרה" או "זה יסתדר מעצמו."

היום אני מבינה שכדי שהחיים שלי יראו כמו שאני רוצה - אני האחראית הבלעדית.

הבנתי שהמחשבה שלי יוצרת אמירה שמתבטאת בעשייה ומתוך כך היא משנה את המציאות.

סיפור על מתאמן שלא רצה להתמודד עם אשתו. 

איש עבודה.

בשלב כלשהו אשתו אמרה שהיא מרגישה

שהוא לא נותן מקום לבית ולזוגיות.

 

כשרצתה להתגרש הוא עדיין לא התעורר.

בשיחת הטלפון איתו, שאלתי אותו -

"איך אתה מרגיש עם זה שהיא רוצה להתגרש?"

ומה הוא ענה?

"זה הכל הגחמות שלה! היא חושבת שככה היא יכולה להניע אותי, אבל זה יעבור לה."

אני הייתי בהלם שזה מה שהוא חושב.

 

היו להם בעיות,

אבל הוא חשב

שזה לא רציני וזאת הדרך שלה לזעזע אותו.

הוא אמר "זה יסתדר מעצמו."

הוא לא ראה צורך לעשות שינוי.

בסוף היא פתחה תיק ברבנות והיום הם גרושים.

כשהחליט להגיע אליי לטיפול

היה כבר מאוחר. 

המסר שלו?

"הלוואי והייתי לומד להעריך את הזוגיות שלי לפני שאיבדתי אותה".

"זה רק הגחמות שלה!"  

אישה עם 2 ילדים שהגדול עושה לה בית ספר.

לא רוצה ללמוד, קם מאוחר,

וכל היום משחק במשחק המחשב "פורטנייט".

בעלה לא עזר.

היא הרגישה שהיא נמצאת במלחמה תמידית מול הילד,

אבל צריכה להתמודד עם זה לבד.

הוא היה מנפנף אותה.

"תעזבי את הילד! זה יעבור לו. זה גיל ההתגברות."

סיבוך בעלילה:

"מנגנון ההעתקה" נכנס לפעולה.

ילד בן 13 וילד בן 8.

כשאח אחד מתנהג בצורה מסוימת,

אבל לא עושים עם זה כלום -

האח הקטן מתחיל להעתיק.

מה שמוביל לזה שההתנהגות מתחילה להתקבע.

 

החלטתי בצעד נועז לבקש את הטלפון של בעלה ולברר מה דעתו לגבי הסיפור.

"עזבי היא סתם היסטרית ועושה מזה יותר מדי עניין - זה יעבור לו. אני לא מתכוון להתערב בזה!"

יום אחד בלי לבקש אישור...

הילד ביצע רכישות של כ-2000 ש"ח עם האשראי של האמא.

ואם זה לא היה מספיק,

גם לקח כסף מהארנק בלי אישור "לבזבוזים".

אחר כך שיקר וברח מהבית כדי לישון אצל חברים.

 

היה לזה מחיר כבד.

לא רק כלכלי.

הבית היה על סף קריסה.

האבא הבין את הטעות שלו. 

 

אבל זה היה כבר מאוחר כי הילד לא רצה להקשיב לו.

"איפה היית כל הזמן הזה? אני התנהגתי ככה כי אתה אפשרת את זה."

ברגע שהילד קיבל לגיטימציה מהאבא - נגרם נזק חמור לא רק לילד. 

נגרם נזק חמור למשפחה, נזק כלכלי, נזק לזוגיות.

מסקנה:

בעיות קטנות שלא פותרים, במהרה יכולות להפוך לבעיות גדולות.

אסור לחכות או לתת לדברים "להסתדר מעצמם".

דברים לא מסתדרים - אנחנו מסדרים אותם.

"אני לא יכולה להתמודד איתו!"

סוד #1 - מערכות היחסים בחייכם לא יסתדרו מעצמן. הזוגיות, המערכות עם הילדים, היחסים עם הסובבים -
ישתנו לטובה רק ברגע שאתם תעשו משהו לגבי זה.

סוד #2 - המסגרות והגבולות בחייכם לא תמיד נכונים!

כל חיי אמרו לי ושכנעו אותי שאני טיפשה.

האמנתי שאני כישלון. 

זה למרות שבגיל 3 כבר ידעתי לקרוא ולכתוב.
כשהייתי בכיתה א' העיפו אותי מהכיתה.

השיעור היה משעמם אז ישבתי בצד וקראתי ספרים.

ככה הסקתי, שאם המורה הוציאה אותי מהכיתה זה אומר שאני לא חכמה -
כלומר טיפשה.

ההבנה השקרית הזאת ליוותה אותי במשך שנים.

אבל...

אחרי הגירושים, כשהלכתי ללמוד נחשפתי למציאות חדשה.

פתאום אנשים ראו אותי, הקשיבו לי.

פעם ראשונה ששמעתי "איזו חכמה את".

זה הפתיע אותי. 

התחלתי לפקפק באמונה ש"אני טיפשה".

אם אנשים כן מקשיבים לי, אז אולי אני כן חכמה?

הסתכלתי על עצמי במראה ולראשונה בחיי החלטתי לראות משהו אחר.

 

כששיניתי את התפיסה שלי הכל השתנה.

"תנסי אולי זה יצליח" הפסיק להיות סתם משפט יפה.

כשהעזתי לחשוב שאולי אני כן מסוגלת וניסיתי - גיליתי שאני גם יכולה להצליח.

זה היה מדהים.

הצלחתי ליצור קשרים חדשים בחיי,

אנשים הסתכלו עליי בכבוד שלא הכרתי עד אז,

למדתי להקשיב לילדים שלי - לראות אותם ולא רק את עצמי.

הכל התחיל בזה שנתתי לעצמי הזדמנות לראות משהו חדש במראה. 

התפיסה החדשה יצרה בשבילי מציאות חדשה.

הכל לא טוב.

יש לה 3 ילדים. 

עובדת בתפקיד ציבורי בכיר.

בחורה מבריקה, חכמה, מצב כלכלי מצוין בבית.

אבל לא אוהבת את עצמה ולא מאמינה בעצמה. 

לא הייתה לה שמחת חיים.

היא שכחה איך זה מרגיש לחייך.

מרירות ועצב היו הרגשות היחידים שליוו אותה.

היא ובעלה התרחקו.

מה שהיה פעם קשר,

הפך לשני חבלים נפרדים.

אין לה תקשורת עם הילדים.

לא משנה מה היא עושה היא לא מצליחה להגיע אליהם.

גם בעבודה היא לא מאמינה בעצמה.

"אנשים לא מעריכים אותי."

התוכנית...

כשבאה אלי החלטנו לעזוב את האחרים. לא לנסות לתקן את הבעל או את הילדים.

אם את רוצה להגיע למישהו את קודם כל צריכה להגיע לעצמך.

איך אנשים יאהבו אותך אם את לא תאהבי את עצמך?

שחררנו את הכל.

התעסקנו רק בה. 

מה היא אוהבת בחיים?

מה היא אוהבת בעצמה?

טיפ זהב #1

תכינו רשימה עם 5 דברים שאתם הכי אוהבים בעצמכם.

תשננו אותה.

טיפ זהב #2

הבאתי לה מטלה - להסתכל במראה ובמקום להלקות את עצמה,

לשפוט ולהסתכל על מה שחסר... 

לבחור להגיד: "איזה יפה אני" ולחפש מה היא כן אוהבת בעצמה. 

"איך שאני רואה את עצמי ככה העולם רואה אותי."

השינוי.

היא הפסיקה לקחת את עצמה כמובן מאליו.

"פתאום" היא התחילה להרגיש יותר טוב.

"פתאום" היא התחילה להרגיש חזקה, יכולה ומסוגלת.

היחסים עם בן הזוג הפסיקו להיות סרט שחור-לבן בלי כתוביות.

ב"אורך פלא" הקשר ביניהם התחזק.

הם מצאו תחביבים משותפים. חזרה התשוקה. חזר השיח.

ברגע שהיא התחילה להעריך את עצמה - כל החיים שלה השתנו.

החיים שלה מתפרקים והיא לא יודעת למה.

סוד #2 - גם אם אתם אומרים לעצמכם : "למה להתאמץ, ככה או ככה אני אכשל" - תרשו לעצמכם לראות משהו חדש במראה ואתם תראו איך החיים שלכם משתנים מקצה לקצה.

סוד #3 - היחס שאתם מקבלים זה היחס שאתם מרשים.

במילה אחת? קורבן.

עד הגירושים תמיד ניסיתי להיות אביבית אחרת.

העתקתי אנשים אחרים.

התנהגתי והתנהלתי כמו שחשבתי שמצפים ממני.

לא הייתי אני.

נמאס לי.

רציתי להיות אביבית.

עם היכולות שלי. 
עם התכונות שמייחדות אותי.

להשלים עם עצמי.

הייתי סוערת מבפנים ורציתי שלוות נפש. 

 

הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי.

בגדו בי! קורבן של הנסיבות. 

תכלס?

גם אני לא הבנתי את עצמי.

הייתי חסרת אונים.

המשבר הכלכלי ביחד עם הגירושים פשוט שבר אותי.

אישה מוכה שינתה לי את החיים.

באותה תקופה הייתי מתנדבת במרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית ונשים מוכות באילת. 

מה שנתן לי המון משמעות בחיים.

יום אחד ישבה מולי אישה מוכה וסיפרה לי שבעלה מרביץ לה

אבל היא החליטה לשים לזה סוף.

היא עשתה סימן 'עצור' עם היד - "זה הגבול. אני החלטתי לקחת אחריות אישית על כל מה שקורה לי. הוא התנהג אלי בדיוק איך שאני הרשיתי לו. אני לא מרשה לו יותר!"

עברה לי צמרמורת בכל הגוף. לא יכולתי לנשום.

האישה המוכה לימדה אותי שיש לי בחירה. 

כל מערכות היחסים שלי בחיי - נראות בדיוק איך שאני מרשה להן להראות.

אם צריך תקעקעו את זה:

אנשים יתנהגו אליכם בדיוק איך שאתם מרשים להם.
 

אני האחראית הבלעדית.

זה היה הרגע המכונן שבו הבנתי שכל מה שקרה לי, קרה לי כי אני אפשרתי. 

אם הילדים לא מתייחסים אלי כמו שאני רוצה - איך אני מאפשרת לזה לקרות?

אם בן הזוג לא העריך אותי - איך אני אפשרתי לזה לקרות?

 

חקרתי איפה אני יוצרת קושי בקשרים שיש לי עם אנשים.

גיליתי את הקושי שלי במגע.

הבנתי את הקושי שלי להעביר מסר.

לא הייתי מחוברת לעצמי בשיט.

הבנתי שהמפתח ליחסים מדהימים עם הסובבים  
זה קודם כל "להיות ביחסים טובים עם עצמי".

 

זה הוביל לזה ששיניתי הכל מקצה לקצה.

שיניתי את הצורה שבה אני מעבירה מסרים,

למדתי להקשיב - לא רק לקפוץ אלא לראות את האחר.

שניתי את האנשים שאני מסתובבת איתם,

שיניתי את הבית,

שיניתי את הביגוד,

הדרך שבה אני מסתכלת על דברים,

הגישה שלי לחינוך של הילדים... הכל השתנה.
 

 

הילדה המשיכה בשלה...

שבוע עבר - הבגדים נערמו.

צעקות. פיצוץ. 

אמרתי לה "הילדה בוחנת אותך,

אסור לך לוותר.
 

ככה זה קורה: כשאומרים לילדים "לא" ואז רגע אחרי אומרים להם "כן"

הם מפסיקים להעריך את המילה שלכם.

אתם חייבים לעמוד על שלכם - גם אם זה עולה לכם בדם.

 

כבר אין מגבות בבית.

הבית ממש במצב מלחמה...

נצחון #1 כעבור שבועיים הילד ראה שאין לו בגדים.
האמא אמרה לו ש"כל הבגדים שיהיו בסל כביסה - יעברו כביסה."
הוא התחיל לשים דברים בסל הכביסה.

 

נצחון #2 עד היום היא הייתה מקפלת את הבגדים.
אבל היא לימדה את הילד לקפל והוא התחיל לקפל בעצמו.

 

נצחון #3 כשהילדה הלכה לאבא - האבא תמך באמא.

הילדה נשברה והתחילה לשים את הבגדים בכביסה.

נצחון #4 הקשר בין האמא והאבא התחזק - נוצר ביניהם אמון ושיתוף פעולה, 
שלא היה שם מעולם לפני.

זירת הקרב המשפחתית!

אמא שהגיעה אליי כי יש לה בעיה עם ילדה בגיל ההתבגרות.

ילדה בת 14 ואח בן 10.

בין האמא והבת יש מלחמה.

האבא לא התערב - "את יותר חזקה עם הילדים."

 

בעיה #1 

כשהילדה מסיימת להתרחץ היא זורקת את הבגדים על הרצפה ויוצאת מהמקלחת.

מין אמירה של "אני לא שמה עליך."

צרחות. בלגן.

לא משנה מה האמא עשתה - היא לא הצליחה לגרום לילדה לשמור על הסדר.

 

בעיה #2 

זה התדרדר לילד - גם הוא זרק את הבגדים והמגבות על הרצפה. פעולת שרשרת.

כשזה קרה והיא לא הצליחה לעצור את זה - היא הגיעה אלי.

 

יצרנו תוכנית פעולה.

"מכאן והלאה את מפסיקה לצעוק עליהם. את מפסיקה לאיים. את מפסיקה לריב איתם.

מדברים עם האבא ומצרפים אותו אליך, שאתם תהיו כחזית אחת מול הילדים."

 

הערה:

הילדים התנהגו בדיוק כמו שהיא הרשתה להם.

זה התחיל בכך - שאני אשטוף כלים כי אני עושה את זה יותר טוב.

אני אסדר את החדר כי אני אסדר אותו יותר טוב...
עד שהיא עשתה הכל, כי היא עושה את זה הכי טוב
.

לילדים היו רק זכויות ולא היו להם חובות.

 

החלטנו שמהיום אנחנו שמים גבולות.

"גם אם את רוצה לחזור להרגלי ההתנהגות הישנים - את לא עושה את זה בשום מקרה."

 

זה מה שהחלטנו שהיא תגיד לילדים -

"כל בגד שיהיה בסל הכביסה אני מכבסת. מה שלא יהיה - אני לא מכבסת."

 

גבולות חדשים.

עד אז הילדה הייתה בלתי נשלטת.

יוצאת עם חברים, חוזרת מאוחר ומתי שהיא רוצה.

אז גם פה הם יצרו לה גבולות חדשים.


יום אחד הילדה רצתה לצאת עם חברים. 

שלב #1

האבא עצר אותה "מתי את חוזרת הביתה?"

"ב-2."
"2 זה מאוחר בשביל ילדה בת 14." הוא ענה.
בסופו של דבר הם הסכימו שהיא תחזור באחת.

שלב #2

"אם את מאחרת - איזה עונש את נותנת לעצמך?" שאל האבא.

"אם אני מאחרת אני לא יוצאת מהבית שבוע." הילדה קבעה לעצמה את העונש.

היא חזרה באחת ועשרה.

שוב פעם צעקות. שוב פעם פיצוץ.

"תוותרו לי!" היא דרשה.

אבל הם לא ויתרו.

 

והיה שינוי גדול.

גם מבחינת הילדה.

גם מבחינת האוירה בבית.

וגם הזוגיות ביניהם השתפרה.

 

הם הבינו את התפקיד של כל אחד ואחד מהם ובעקבות זאת הכל השתפר.

טיפ זהב #1  תקבלו החלטה ביחד. (נכון לכל סוג של קשר)

טיפ זהב #2 תתנו לילד להחליט מה יהיה הגבול ומה יהיה העונש!
(וכן, הצבת גבולות ביחד תופסת גם בזוגיות)

יש לי שאלה...

  • אם תחליטו שאתם יוצרים את המציאות שלכם ולא תחכו שדברים יסתדרו מעצמם.

  • אם תרשו לעצמכם לראות משהו חדש במראה ותרשו לעצמכם להאמין שאתם מסוגלים.

  • אם תלמדו להיות ב"יחסים טובים עם עצמכם" ולהציב גבולות בריאים.

האם זה יכול לעבוד לכם?

חד משמעית - כן!

לסיכום, תקשורת מקרבת זה המפתח ליחסים מדהימים והדרך להשיג זאת, היא ללמוד להיות ב"יחסים מדהימים עם עצמי".